הטיעון הכי חזק נגד "פשוט תקנה מדד"
כשמישהו טוען שהשקעה במדד היא פתרון בטוח לטווח ארוך, יש תשובה אחת שקשה להתווכח איתה: יפן.
וזאת לא תיאוריה. זה קרה, זה מתועד, וזאת הכלכלה השנייה בגודלה בעולם באותה תקופה.
מה קרה שם
ב-29 בדצמבר 1989, ביום המסחר האחרון של העשור, מדד ניקיי 225 סגר על 38,915.87 נקודות. שיא של כל הזמנים.
באותה תקופה יפן נראתה כמו העתיד. שוק הנדל״ן בטוקיו היה שווה על הנייר יותר מכל ארצות הברית. ספרי ניהול הסבירו למערב איך לעבוד כמו היפנים.
ואז הבועה התפוצצה.
המדד ירד, ונמשיך לרדת, ובמשך 19 שנה הוא המשיך למצוא תחתיות חדשות. ב-10 במרץ 2009 הוא סגר על 7,054.98 נקודות, הרמה הנמוכה ביותר מאז 1982.
זאת ירידה של 81.87% מהשיא, שנמשכה כמעט שני עשורים.
ומתי הוא חזר לשיא של 1989? ב-22 בפברואר 2024.
שלושים וארבע שנה, חודש ו-24 ימים. מי שקנה בשיא וחיכה, קיבל בסוף עלייה מצטברת של 0.47%. זה 0.014% בשנה. אפס, בפועל.
למה זה כל כך חשוב
כי הסטטיסטיקה של שוק ההון שרובנו מכירים היא סטטיסטיקה אמריקאית. וארצות הברית היא המקרה המוצלח ביותר במאה השנים האחרונות.
יפן היא התזכורת שמדד לאומי אחד הוא הימור על כלכלה אחת. וכלכלות לא תמיד מנצחות.
ועכשיו שלוש הכוכביות, וכל אחת מהן משנה את התמונה
כוכבית ראשונה: דיבידנדים
כל המספרים למעלה הם מחיר בלבד. אבל חברות יפניות חילקו דיבידנדים לאורך כל 34 השנים האלה.
מדד התשואה הכוללת של הניקיי, זה שמניח שהדיבידנדים מושקעים בחזרה, הגיע לשיא כל הזמנים שלו כבר בפברואר 2021.
שלוש שנים לפני שהכותרות הודיעו ש"יפן חזרה לשיא". אותו שוק, אותה תקופה, הפרש של שלוש שנים רק בגלל איך שמודדים.
כוכבית שנייה: מי בכלל נכנס בבת אחת בשיא
הסיפור של "34 שנה לחזור" מתאר משקיע מאוד מסוים: כזה שלקח סכום אחד, השקיע אותו ביום המסחר האחרון של 1989, ולא הוסיף שקל.
רוב האנשים לא משקיעים ככה. רוב האנשים מפקידים כל חודש, לאורך קריירה.
ומי שעשה את זה ביפן, החל מדצמבר 1989 ולאורך 28 השנים הבאות, קיבל 4.2% בשנה.
מול 0.8% מינוס בשנה למי שנכנס בבת אחת בשיא.
אותו מדד. אותה תקופה. אותו תאריך התחלה אומלל. הפרש של חמש נקודות אחוז בשנה, רק בגלל שהאחד המשיך לקנות כשהמחירים ירדו.
כוכבית שלישית: אף אחד לא חייב להחזיק מדד אחד
משקיע יפני שהחזיק 100% ניקיי עבר את מה שתיארתי. משקיע יפני שהחזיק תיק מניות גלובלי עבר משהו אחר לגמרי, כי שאר העולם לא עצר ב-1989.
וזאת בעצם הנקודה המרכזית: הסיפור של יפן הוא לא סיפור נגד מדדים. הוא סיפור נגד ריכוזיות.
מי שכל ההון שלו יושב בכלכלה אחת, בשוק אחד ובמטבע אחד, חשוף לבדיוק לסוג הסיכון הזה. וזה נכון גם למי שכל ההון שלו יושב במדד אמריקאי אחד.
ומה שבאמת הייתי רוצה שתיקח
יפן היא לא סיבה לא להשקיע. היא סיבה לשאול שלוש שאלות לפני שמשקיעים:
- על כמה כלכלות אני מהמר? אם התשובה היא אחת, זה הימור, גם אם קוראים לו "מדד".
- אני מפקיד לאורך זמן או נכנס בבת אחת? ההפרש בין השניים ביפן היה חמש נקודות אחוז בשנה במשך 28 שנה.
- מה אני מודד? מחיר או תשואה כוללת. ההפרש הוא שלוש שנים, ולפעמים יותר.
ואם קראת עד כאן ואתה לא בטוח על כמה כלכלות אתה מהמר בפועל, זה בדיוק סוג הדבר ששווה לבדוק לפני שהשוק יבדוק אותו בשבילך.
ואם יש לך כסף שיושב איפשהו ואתה לא בטוח אם הוא שם מהחלטה או מהרגל, שלח לי הודעה ונעשה סדר במספרים שלך.
