הסולם עצמו

הרעיון פשוט: במקום למדוד את ההון שלך בשקלים — שזה מספר שלא אומר כלום בלי הקשר — מודדים אותו ביחס למשכורת השנתית שלך. כך אותו כלל עובד גם למי שמרוויח 12 אלף בחודש וגם למי שמרוויח 40.

גילההון שאמור להיות
30פי אחת מהמשכורת השנתית
40פי שלוש
50פי שש
60פי שמונה
גיל פרישהפי עשר

בוא נריץ את זה על מישהו אמיתי. נניח שאתה בן 40 ומרוויח 20 אלף שקל ברוטו בחודש — כלומר 240 אלף שקל בשנה. לפי הסולם, אמור להיות לך בערך 720 אלף שקל צבורים בגיל הזה. בגיל 50, עם אותה משכורת, המספר הוא כמיליון וחצי.

למה זה נשמע הרבה

כי רוב האנשים חושבים על "כסף שיש להם" ומתכוונים לחשבון העו״ש ולפיקדון. הסולם הזה מדבר על כל ההון הפיננסי — כולל כל מה שנצבר ברקע בלי שנגעת בו. ומיד נראה למה זה משנה את התמונה לגמרי בישראל.

מאיפה הסולם הזה בא

הוא לא נשלף מהאוויר. הוא נבנה על סדרת הנחות: שאדם מתחיל לחסוך בשנות העשרים שלו, שהוא חוסך בערך 15% מההכנסה בכל שנה — כולל החלק שהמעסיק מפריש — שהכסף מושקע לאורך זמן, ושהוא פורש בסביבות גיל 67 ומתכנן שהכסף יחזיק עד גיל תשעים ומשהו.

המספר פי עשר לא אומר שזה מה שתחיה ממנו לבד. הוא אומר שזה הסכום שיחד עם קצבאות המדינה אמור לאפשר לך לשמור בערך על רמת החיים שהתרגלת אליה. וזו נקודה חשובה: הסולם מודד המשכיות, לא עושר.

למה בישראל סופרים אחרת

וכאן החלק שאני רואה שוב ושוב בפגישות. אנשים מריצים את הסולם על עצמם, מסתכלים על החשבון בבנק, נבהלים — ולא סופרים את רוב ההון שלהם.

בישראל, בניגוד לרוב המקומות שבהם הסולם הזה נכתב, החיסכון לא תלוי בזה שתזכור לחסוך. הוא קורה אוטומטית. שכיר בישראל מפריש לפנסיה, יחד עם המעסיק, בערך 18.5% ועד קרוב ל-23% מהשכר, כל חודש, בלי לעשות כלום. זה יותר מה-15% שהסולם בכלל הניח.

אז מה צריך לספור? את הכל, יחד:

הטעות הכי נפוצה במבחן הזה

לספור רק את מה שרואים בבנק. אצל שכיר ותיק, החלק הגדול ביותר של ההון יושב בפנסיה ובקרן ההשתלמות — בדיוק בכספים שהוא הכי פחות מסתכל עליהם. מי שלא סופר אותם מקבל ציון נמוך בטעות, ואז לפעמים מקבל החלטות מיותרות בגלל בהלה.

מה אם אתה מתחת לסולם

קודם כל — זה המצב של רוב האנשים, ובמיוחד של מי שהתחיל לעבוד מאוחר, למד, נסע, פתח עסק, או עבר תקופה בלי הפקדות. הסולם הוא לא תעודת בגרות. הוא סרגל.

ומה שחשוב להבין: בגילים הצעירים הפער נסגר בעיקר בזמן, ובגילים המבוגרים הוא נסגר בעיקר בשיעור ההפקדה. לבן 30 שחסר לו מכפלה אחת יש עשרות שנים שיעבדו בשבילו. לבן 55 באותו מצב אין את הלוקסוס הזה, ולכן אצלו השאלה עוברת מ"כמה תשואה" ל"כמה אני מפקיד ומתי אני פורש".

שלושה מהלכים שעובדים כמעט בכל מצב:

השורה התחתונה

הסולם הזה שווה משהו בדיוק בגלל שהוא פשוט. הוא לא מחליף תכנון אישי, הוא לא יודע אם יש לך דירה, ילדים, עסק או ירושה בדרך, והוא נבנה במדינה אחרת עם מערכת פנסיה אחרת.

אבל הוא עושה דבר אחד טוב מאוד: הוא מוציא אותך מהערפל. במקום "אני חושב שאני בערך בסדר" יש לך מספר, ומול מספר אפשר לפעול. וזה בדיוק ההבדל בין מי שמרגיש שהכסף שלו קורה לו, לבין מי שיודע מה הוא עושה.