Nifty Fifty: חמישים מניות שכולם אמרו "תקנה ותשכח", ומה באמת קרה להן

בוא נחזור רגע ל-1972

בוול סטריט של תחילת שנות השבעים היה קונצנזוס. לא ויכוח, קונצנזוס. היו חמישים חברות שנחשבו כל כך איכותיות, כל כך בטוחות וכל כך צומחות, שהשאלה היחידה לגביהן הייתה כמה לקנות.

קראו להן Nifty Fifty, ובאנגלית הדביקו להן כינוי מדויק להפליא: one-decision stocks. מניות של החלטה אחת. קונים פעם אחת בחיים, ואף פעם לא מוכרים.

ומי היו החברות האלה? לא איזה סטארטאפים מפוקפקים. קוקה קולה, מקדונלד׳ס, ג׳ונסון אנד ג׳ונסון, דיסני, IBM, זירוקס, מרק, פיליפ מוריס. חברות שגם היום, חמישים שנה אחרי, רובן עדיין כאן.

המחיר שכולם הסכימו לשלם

וכאן מתחיל החלק המעניין. כי כשכולם מסכימים שמשהו בטוח, המחיר מפסיק להיות בטוח.

בדצמבר 1972 מכפיל הרווח הממוצע של החמישים האלה עמד על 41.9. המכפיל של S&P 500 כולו באותו רגע: 18.9. כלומר שילמו עליהן יותר מפי שניים ממה ששילמו על השוק.

ועל חלק מהן שילמו הרבה יותר:

• פולארויד, מכפיל 90.7
• מקדונלד׳ס, מכפיל 85.7
• וולט דיסני, מכפיל 81.6
• אבון, מכפיל 65.4
• קוקה קולה, מכפיל 47.6

ואז הגיעו 1973 ו-1974

בין 11 בינואר 1973 ל-3 באוקטובר 1974, בתוך 21 חודשים, S&P 500 ירד ב-48.2%. מ-120.24 נקודות ל-62.28.

אבל למניות שכולם היו בטוחים בהן קרה משהו גרוע יותר. מהשיא של 1972 ועד השפל של 1974:

• זירוקס איבדה 71%
• אבון איבדה 86%
• פולארויד איבדה 91%

ותזכור שהאינפלציה באותה תקופה לא ישבה בצד. ב-1974 לבד היא עמדה על 11.3%. כלומר גם הכסף שנשאר שווה פחות.

עד כאן הסיפור שכולם מכירים: קנו יקר, קיבלו מכה. אבל הסיפור לא נגמר שם, והחלק הבא הוא זה שבאמת מעניין.

ואז הגיע פרופסור אחד וערער על הכל

ב-1998 ג׳רמי סיגל, פרופסור בוורטון, החליט לבדוק שאלה פשוטה: מה קרה למי שקנה את החמישים האלה בדיוק בשיא של דצמבר 1972, ופשוט לא נגע בהן?

התשובה שלו הפתיעה את כולם. לאורך 25 שנה ותשעה חודשים, עד אוגוסט 1998:

• תיק שווה משקל של ה-Nifty Fifty החזיר 12.5% בשנה
• אותו תיק בלי לגעת בו בכלל החזיר 12.2% בשנה
• S&P 500 החזיר 12.7% בשנה

זאת אומרת: מי שקנה בשיא הבועה, ספג ירידה של כמעט 50% בדרך, וזה עלה לו בסך הכל 0.2% בשנה מול המדד.

סיגל אפילו חישב "מכפיל מוצדק", כלומר את המחיר שאפשר היה לשלם ב-1972 ועדיין להשוות למדד. התוצאה: 40.6. שילמו 41.9. לפי החישוב הזה הקבוצה הייתה יקרה בשלושה אחוזים בערך, לא בועה.

אבל אז הגיע מחקר המשך, והוא אומר משהו אחר

ב-2002 שני חוקרים, פסנמאייר וסמית, פרסמו בדיקה מחודשת. והם מצאו בעיה מהותית: אף פעם לא הייתה רשימה רשמית של Nifty Fifty. היו כמה רשימות מתחרות, וסיגל השתמש באחת מהן.

אז הם בדקו את 24 המניות שמופיעות בשתי הרשימות, כלומר את אלה שאין לגביהן ויכוח. התוצאה לאורך 29 שנה, עד סוף 2001:

• S&P 500: 12.01% בשנה
• הרשימה המלאה: 11.64% בשנה
• 24 המניות שכולם מסכימים עליהן: 9.69% בשנה

ההפרש של שתי נקודות אחוז בשנה נשמע קטן. אבל על פני 29 שנה הוא אומר שהמשקיע סיים עם כחצי מהעושר של מי שפשוט קנה את המדד.

ועוד שני ממצאים שקשה להתווכח איתם:

1. המכפיל ניבא את הכישלון. מתוך 16 המניות שנסחרו במכפיל 50 ומעלה, רק שלוש היכו את המדד. מתוך 11 שנסחרו מתחת למכפיל 30, שמונה היכו אותו.
2. מניה אחת החזיקה את כל הרשימה. וולמארט החזירה 26.96% בשנה במשך 29 שנה. בלעדיה התמונה מתהפכת לגמרי.

ושתיים מהחברות פשוט פשטו רגל: פולארויד וסטנדרד ברנדס פיינט.

אז מי צודק, ומה לוקחים מזה

שניהם. וזה בדיוק מה שמעניין.

הממוצע היה בערך הוגן. הפיזור היה אכזרי. קוקה קולה ופיליפ מוריס היו למעשה מציאה במחיר של 1972. IBM וזירוקס היו יקרות בערך פי שניים ממה שהצדיק. פולארויד ירדה לאפס.

ואת זה אי אפשר היה לדעת מראש. ב-1972 כל החמישים נראו בדיוק אותו דבר: איכותיות, יציבות, בטוחות.

מי שקנה את כולן יצא בסדר. מי שבחר מתוכן חמש, הכל תלוי באיזה חמש.

ומה שבאמת הייתי רוצה שתיקח

הלקח מ-Nifty Fifty הוא לא "אל תקנה חברות טובות". קוקה קולה ומקדונלד׳ס באמת היו חברות מצוינות, והן באמת עדיין כאן.

הלקח הוא שחברה מצוינת ומחיר מצוין זה לא אותו דבר. וכשכל השוק מסכים שמשהו בטוח, המחיר כבר מגלם את ההסכמה הזאת.

ויש כאן עוד משהו, והוא אולי החשוב מכל: גם כשהממוצע יוצא בסדר, אתה לא מחזיק את הממוצע. אתה מחזיק את מה שבחרת. וההפרש בין וולמארט לפולארויד הוא ההפרש בין פרישה נוחה לבין אסון.

ואם יש לך כסף שיושב איפשהו ואתה לא בטוח אם הוא שם מהחלטה או מהרגל, שלח לי הודעה ונעשה סדר במספרים שלך.